נלחמנו כאריות ונפלנו כזבובים. טוב, לא בדיוק אריות, אבל על הזבובים יאיר מחט מתחייב.

עוד רגע והכותרת לטור הייתה : "באר – 7 " , או משהו כזה. ודווקא היו סימנים מעודדים: האסטרולוג שוקי גבאי הלך X , 2 בתוכנית סיכום המחזור, תוך שהוא מדגיש שקדוסי ורביבו ב – 140 אחוז, או משהו כזה. חבל שעכשיו גדל מעגל האבטלה.
 המבול שהובטח היה אמור לשבש את היתרון הטכני של ת"א, אבל מה ששובש זה בעיקר הקשר בין מוחמד אדמו לדשא. אין סיבה להתבטל ככה מול יריבה, חזקה ככל שתהיה. יותר מהכול זה היה מעליב, וזו התחושה הכי קשה לאוהד כדורגל – שהקבוצה שלך מעליבה אותך. אפשר להפסיד באלף דרכים, אבל זו הדרך הכואבת מכולן.
שמו לך מראה ואמרו : ככה אתה אף פעם לא תהיה, אתה פישר קטן וחובבני שצריך להסתפק בשאריות. אל תסתכל לי בעיניים בכלל, ועוף מפה. טוב, אולי אני קצת מגזים, אבל זו התחושה שלי לפחות. אח"כ אני יוצא פארש מול הילד שרואה איתי את המשחק ( "היום אנחנו רואים משחק גדול, ב"ש מול הפועל ת"א" ) ומכריז ש "זה לא כדורגל ולא משחק גדול, ברצלונה טובים ואתם לא". צודק.

רק יום לפני הוא רואה את ה 4:0 שלהם על סביליה. " אבא, למה השחקנים הולכים במגרש ? נגמר להם הכוח ? אבא, למה הוא לא מוסר למי שלידו, הוא לא רואה אותו? למה הכדור לא אצלנו בכלל ? ".

פדיחות. אני שוקל להחשיך לו את המסך, הילד לא ירצה לראות בקצב הזה כדורגל ישראלי. מה שכן, יש מצב להכניס לרשימת העונשים את "בגלל מה שעשית אתה צריך לראות מחצית של הפועל עכו – מכבי פ"ת  " . אפקטיבי ומרתיע, הילד לא יחזור שנית על מעשיו.

מזלנו שבכדורגל יש תמיד את המשחק הבא, ולא משנה מה – גם מול מכבי חיפה בחוץ נבוא עם תקוות, כי בלעדיהן היה עדיף לראות האח הגדול ולא ערוץ 1 ביום שני בשמונה. לגבי זה, וסליחה על הגלישה: הייתי השבוע בחברותא של 3 ( ובמילים : 3 ) פורומים שונים של אנשים משכילים, חכמים ומצליחים ( 2 מהם מעגלים חברתיים, ואחד בעבודה ) – ובכולם דיברו על האח הגדול בהתלהבות ובלהט שנמשך ונמשך ובעצם מיקד את כל השיחה לשם. ואני, ואללה לא רואה. כמו הילד שההורים שלו לא מסכים שיראה תוכנית אלימה או עם מסרים מיניים בוטים ושכולם בביה"ס מדברים רק עליה. נטע זר. לא יכול להשתתף בשיחה. מה קורה כאן ? להתחיל לראות ? זה באמת כל כך מרתק ? זהו, הוצאתי מהלב, אפשר להמשיך .

אני חייב לומר שלפי התרשמותי השחקנים ניסו ונלחמו איכשהו, אבל עם פדידה, בלומשטיין משה אסולין והרוש קשה לתת פייט כשמליקסון ועוד חצי הרכב בחוץ. ועדיין, קשה להשתחרר מהרושם שהקבוצה לא נבנתה טוב, וממרומי המחזור ה 18 כבר רואים את הפגמים שעושה הגיל ( לא בלומשטיין ) , כאלה שלא ניתן לתקן כבר עם בוטוקס.
 אין שיטת משחק ברורה, הזרים ( 8 כבר מתחיל השנה ? או 9 ? )  אשכרה לא פוגעים ( או כן, במקרה של אדמו ) ואין תיאום ודרך. הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות של כל העוסקים במלאכה, אבל כל הטלאים, הרכישות ה"נוצצות" והשינויים בתפקודים ( יוסי אופיר מגן ? בלומשטיין חלוץ ?  סתם .. ) , דומים יותר ויותר למשפט הרוסי : "רצינו לעשות יותר טוב, מה לעשות יצא אותו דבר".
 
הדבר הטוב הכמעט יחיד הוא הקהל, 2000 איש שנוסעים בגשם מב"ש ליפו, מעודדים בלי הפסקה גם בפיגור. אח"כ לכו תאמינו למי שאומר שזה קהל רע ומקלל. גם הקהל של הפועל חיפה ( מקום 1 בהגינות או משהו כזה ) מקלל ( ויש לנו מה ללמוד מהקללות שהם קיללו ) את הבעלים כשהקבוצה שלו מפגרת מול 9 שחקנים. לקחת בפרופורציה, לא להתלהם עלינו רק כי זה פופולארי וקל.
מגיע לקהל הזה הרבה יותר, ואני מאמין שאם נמשיך להאמין – גם נקבל!